רשלנות רפואית באיחור באבחון מחלה נדירה – מתי קיימת עילת תביעה?

רשלנות רפואית באיחור באבחון מחלה נדירה – מתי קיימת עילת תביעה?

אדם פונה פעם אחר פעם לרופאים בשל תסמינים שאינם חולפים. הוא מקבל אבחנות שונות, עובר טיפולים שאינם מועילים, ולעיתים חולפים חודשים ואף שנים עד שמתגלה כי הוא סובל ממחלה נדירה. כאשר בינתיים נגרם נזק בלתי הפיך, מתעוררת השאלה: האם האיחור באבחון מהווה רשלנות רפואית?

התשובה אינה תלויה רק במשך הזמן שחלף עד לגילוי המחלה. איחור באבחון מחלה נדירה אינו מהווה, כשלעצמו, רשלנות רפואית. כדי לקבוע שהייתה התרשלות יש לבחון אילו תסמינים וממצאים עמדו בפני הרופאים בזמן אמת, האם היו תמרורי אזהרה שחייבו להרחיב את הבירור, האם נבחרה אבחנה מבדלת סבירה והאם אבחון מוקדם יותר היה עשוי למנוע את הנזק או לצמצם אותו.

העובדה שלאחר מעשה האבחנה נראית ברורה אינה מספיקה. בית המשפט אינו בוחן את הרופא לפי התוצאה שהתגלתה בסוף התהליך, אלא לפי הידע הרפואי והנתונים שעמדו לרשותו במועד שבו התקבלו ההחלטות.

האם כל איחור באבחון מחלה נדירה הוא רשלנות רפואית?

לא. רפואה אינה מדע מדויק, ומחלות נדירות עלולות להציג תסמינים כלליים הדומים למחלות נפוצות בהרבה. חום, חולשה, שיעול, כאבים, ירידה במשקל, נימול, כאבי ראש או הפרעות במערכת העיכול יכולים להתאים למספר רב של מצבים רפואיים.

רופא אינו נדרש לחשוד בכל ביקור בכל אחת מאלפי המחלות הנדירות הקיימות. הטלת חובה גורפת לבצע בכל מקרה את מלוא הבדיקות האפשריות עלולה להוביל לרפואה מתגוננת, לבדיקות מיותרות ולעיתים גם לחשיפה של המטופל לסיכונים שאינם מוצדקים.

עם זאת, גם נדירותה של מחלה אינה מעניקה חסינות מפני אחריות. כאשר הנתונים המצטברים אינם מתיישבים עוד עם האבחנה השכיחה, כאשר הטיפול אינו מועיל או כאשר מופיעים ממצאים חריגים, על הרופא לעצור, להעריך מחדש את המצב ולהרחיב את האבחנה המבדלת.

השאלה המרכזית היא אפוא לא רק: “מדוע המחלה לא אובחנה מוקדם יותר?” אלא:

האם בנקודת זמן מסוימת היו בפני הצוות הרפואי מספיק נתונים שחייבו רופא סביר לחשוד כי ההסבר השכיח אינו מספק ולבצע בירור נוסף?

מבחן הרופא הסביר באבחון מחלה נדירה

בתביעת רשלנות רפואית בגין אבחון מאוחר, בית המשפט בוחן האם הרופא פעל כפי שרופא סביר ומיומן היה פועל בנסיבות דומות.

אין מדובר במבחן של שלמות. רופא אינו מתחייב להגיע תמיד לאבחנה הנכונה או להבטיח תוצאה רפואית טובה. חובתו היא לפעול במקצועיות ובסבירות: לקבל אנמנזה מתאימה, לבצע בדיקה קלינית, להתייחס לממצאים, לשקול אבחנות אפשריות, להפנות לבדיקות או למומחים כאשר הדבר נדרש ולתת הנחיות מעקב מתאימות.

לא כל טעות באבחון היא טעות רשלנית. יש להבחין בין טעות סבירה, שהתרחשה למרות בירור מקצועי ומקובל, לבין טעות שנבעה מהתעלמות ממידע, מקיבעון על אבחנה שאינה מתאימה עוד למצב או מאי־ביצוע בדיקה מתבקשת.

איסור על “חוכמה שלאחר מעשה”

אחד העקרונות המרכזיים בתביעות רשלנות רפואית הוא האיסור לבחון את פעולות הרופאים באמצעות “חוכמה שלאחר מעשה”.

לאחר שהמחלה הנדירה אובחנה, קל לעבור על התיק הרפואי ולייחס לכל תלונה מוקדמת משמעות ברורה. אלא שבזמן אמת הרופא עדיין לא ידע מהי האבחנה הסופית, ולעיתים אותם תסמינים התאימו במידה רבה יותר למחלה נפוצה ופחות מסוכנת.

לכן יש לשחזר את התמונה כפי שנראתה באותו מועד:

מה דיווח המטופל?
אילו ממצאים נמצאו בבדיקה?
מה הראו בדיקות המעבדה וההדמיה?
האם חל שיפור בטיפול?
האם הופיע שינוי חדש?
והאם היה בסיס רפואי ממשי להרחבת הבירור?

תוצאה קשה או טרגית אינה הופכת בדיעבד טיפול סביר לטיפול רשלני.

מהתדיר אל הנדיר – מתי הגישה סבירה ומתי צריך לשנות כיוון?

רופאים נוהגים בדרך כלל להתחיל בבדיקת האפשרויות השכיחות והסבירות יותר. גישה זו מכונה לעיתים מעבר “מהתדיר אל הנדיר”.

כאשר אדם צעיר ובריא מתייצג עם תסמינים המתאימים לזיהום שכיח, למשל, יהיה בדרך כלל סביר לבדוק תחילה את האפשרויות הנפוצות ולטפל בהתאם. אין חובה אוטומטית לפתוח את הבירור דווקא במחלה נדירה ביותר.

אולם העיקרון של “מהתדיר אל הנדיר” אינו מאפשר להישאר ללא הגבלה באותה אבחנה. ככל שהזמן חולף והמצב אינו מתפתח כצפוי, נדרשת הערכה מחודשת.

אבחנה ראשונית עשויה להיות סבירה במועד הראשון, אך המשך ההיצמדות אליה עלול להפוך לבלתי סביר כאשר:

* המטופל אינו מגיב לטיפול שהיה אמור להועיל;
* התסמינים נמשכים זמן רב מהצפוי;
* המטופל חוזר שוב ושוב עם אותן תלונות;
* מופיעים תסמינים חדשים או החמרה תפקודית;
* תוצאות הבדיקות אינן מתיישבות עם האבחנה;
* קיימים גורמי סיכון, רקע משפחתי או נתונים אפידמיולוגיים רלוונטיים;
* כמה מערכות בגוף נפגעות במקביל ללא הסבר מספק.

בשלב זה ייתכן שהרופא אינו חייב עדיין לזהות את שמה המדויק של המחלה הנדירה, אך הוא עשוי להיות חייב להבין שהאבחנה הקיימת אינה מסבירה עוד את התמונה ושנדרש בירור רחב יותר.

מהם תמרורי האזהרה שעשויים לחייב בירור של מחלה נדירה?

אין רשימה סגורה של תמרורי אזהרה. כל מקרה נבחן לפי תחום הרפואה, גיל המטופל, חומרת המצב, משך התסמינים ותוצאות הבדיקות. עם זאת, קיימים מספר מצבים שחוזרים בתביעות רשלנות רפואית באבחון.

חוסר תגובה לטיפול המקובל

אבחנה של מחלה נפוצה עשויה להיות סבירה בתחילת הדרך. אולם כאשר המטופל מקבל טיפול מתאים ואינו משתפר, יש לבחון מחדש אם האבחנה נכונה.

החלפת תרופה או שינוי מינון יכולים להיות צעדים רפואיים סבירים. מנגד, החלפה חוזרת של טיפולים ללא בדיקה מחודשת של האבחנה, למרות היעדר שיפור, עלולה להצביע על קיבעון אבחנתי.

פניות חוזרות והחמרה במצב

מספר הביקורים לבדו אינו מכריע. אין דומה מטופל שחוזר כאשר מצבו הולך ומשתפר למטופל שחוזר פעם אחר פעם עם תסמינים מתמשכים, ירידה תפקודית או תלונות חדשות.

בכל ביקור יש לבחון את המצב העדכני ואת התמונה המצטברת. מידע שנראה לא משמעותי בביקור הראשון עשוי לקבל משמעות אחרת לאחר כמה שבועות של מחלה שלא חלפה.

סתירה בין האבחנה לבין הממצאים

כאשר תוצאות בדיקות הדם, ההדמיה או הבדיקה הגופנית אינן מתיישבות עם האבחנה שנבחרה, יש לבדוק אם נדרשת אבחנה מבדלת אחרת.

כך גם כאשר עוצמת הכאב, קצב ההידרדרות או הפגיעה התפקודית אינם אופייניים למחלה שאובחנה. פער משמעותי בין התלונות לבין ההסבר שניתן להן עשוי להצדיק בדיקה נוספת.

ממצאים חריגים שלא הושלמו

ממצא חריג אינו בהכרח מעיד על מחלה נדירה, אך לא ניתן להתעלם ממנו. לעיתים נדרש צילום חוזר, בדיקת מעבדה נוספת, דגימה, ביופסיה, תרבית, בדיקה גנטית או הפניה לרופא מומחה.

אי־ביצוע בדיקה מתבקשת, אי־מעקב אחר ממצא חריג או היעדר התייחסות לתוצאה שהתקבלה עלולים לבסס טענה לרשלנות, במיוחד כאשר הבדיקה הייתה זמינה, מקובלת ובעלת סיכון נמוך.

מחלה נדירה שנכללה באבחנה המבדלת

המשמעות המשפטית משתנה כאשר הרופא כבר היה מודע לאפשרות של מחלה נדירה או כאשר הממצאים התאימו לה באופן ממשי.

אם האפשרות הנדירה עמדה בפועל על הפרק, אך הרופא נמנע ללא הסבר מבדיקה נוספת, מחוות דעת נוספת או מהפניה למומחה, נדירות המחלה לא בהכרח תגן עליו.

מתי איחור באבחון מחלה נדירה עשוי להיחשב רשלנות רפואית?

איחור באבחון עשוי להיחשב רשלני כאשר ניתן להראות כי בנקודת זמן מסוימת היה על רופא סביר להרחיב את הבירור, אך הדבר לא נעשה.

בין היתר, תביעה עשויה להתבסס על אחד או יותר מהמחדלים הבאים:

אי־לקיחת אנמנזה מלאה

אנמנזה רפואית אינה עניין טכני. מידע על משך התסמינים, טיפולים קודמים, חשיפות, נסיעות, מקום עבודה, מחלות במשפחה, תרופות וגורמי סיכון עשוי לשנות את האבחנה המבדלת.

כאשר מידע רלוונטי לא נאסף כלל, קשה לטעון שהתקבלה החלטה רפואית מושכלת על בסיס מלוא הנתונים הדרושים.

התעלמות מהיעדר שיפור

טיפול שניתן ללא הצלחה אינו רק “עוד ניסיון שלא עבד”. לעיתים כישלון הטיפול הוא מידע אבחנתי שמחייב שינוי כיוון.

המשך מתן טיפולים דומים, ללא ניסיון להבין מדוע הם אינם מועילים, עלול להיחשב בלתי סביר.

אי־ביצוע בדיקה מתבקשת

לא כל בדיקה אפשרית חייבת להתבצע. המבחן הוא האם הנתונים שהיו קיימים בזמן אמת הצדיקו בדיקה מסוימת לפי הפרקטיקה הרפואית המקובלת.

כאשר בדיקה פשוטה וזמינה הייתה עשויה לברר אפשרות רפואית ממשית, והצוות נמנע ממנה ללא הצדקה, עשויה לקום טענה להתרשלות.

אי־הפניה למומחה

רופא משפחה או רופא בחדר מיון אינו חייב להשלים בעצמו כל בירור של מחלה נדירה. לעיתים חובתו היא לזהות שהמצב חורג מתחום הטיפול הרגיל ולהפנות את המטופל למומחה מתאים.

אי־הפניה עשויה להיות רשלנית כאשר קיימת תמונה מורכבת, הידרדרות, ממצא חריג או חוסר התאמה בין האבחנה לבין המהלך הקליני.

מתן אבחנה פסקנית למרות אי־ודאות

כאשר הדגימה אינה מספקת, הממצא גבולי או קיימות כמה אבחנות אפשריות, על הרופא להביא בחשבון את מגבלות הבדיקה.

במקרים המתאימים ניתן לצפות ממנו לבחון מחדש את הדגימה, לבקש חומר נוסף, להתייעץ עם עמית מומחה או להמליץ על בדיקה חוזרת. קביעה חד־משמעית שאינה משקפת את אי־הוודאות האבחנתית עלולה להיות רשלנית.

מעקב והנחיות חזרה בלתי מספקים

גם כאשר אין הצדקה לבירור דחוף, ייתכן שנדרש מעקב. יש מקרים שבהם על הרופא לקבוע ביקורת, להפנות לבדיקה חוזרת או להסביר למטופל באילו נסיבות עליו לשוב לקבלת טיפול.

האחריות האבחונית אינה מסתיימת בהכרח עם מתן מרשם או שחרור מחדר המיון.

מתי אבחון מאוחר לא ייחשב רשלנות רפואית?

איחור באבחון מחלה נדירה לא ייחשב בדרך כלל רשלני כאשר:

* התסמינים בזמן אמת היו כלליים ולא ייחודיים;
* האבחנה השכיחה התאימה לממצאים שנמצאו;
* בוצע בירור סביר בהתאם לסטנדרט המקובל;
* לא היו תמרורי אזהרה שחייבו הרחבה של האבחנה המבדלת;
* המחלה התפתחה או הידרדרה במהירות לאחר הבדיקה;
* המחלה הופיעה בצורה בלתי אופיינית;
* ניתנו הנחיות מעקב וחזרה מתאימות;
* לא הוכח שאבחון מוקדם יותר היה מונע את הנזק.

חשוב לזכור כי גם כאשר ניתן היה תיאורטית לבצע בדיקה נוספת, אין פירוש הדבר שרופא סביר היה חייב לבצע אותה. תביעה אינה נבחנת לפי השאלה מה היה אפשר לעשות במבט לאחור, אלא מה היה צריך לעשות בנסיבות שהתקיימו בזמן אמת.

מה מלמדת הפסיקה על איחור באבחון מחלות נדירות?

הפסיקה מציגה היטב את קו הגבול שבין טעות סבירה לבין רשלנות רפואית.

זיהום נדיר לאחר עקירת שן – לא הוכחה רשלנות

בע״א 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי ז״ל נ׳ ד״ר סרנת אריה נדון מקרה שבו לאחר עקירת שן התפתח זיהום נמקי נדיר וקטלני באזור הפנים והצוואר.

בית המשפט העליון קבע כי רופא מומחה צריך להיות מודע גם לאבחנות נדירות, אך חובה ממשית לחשוד בהן מתעוררת כאשר קיימים ממצאים או נתונים שהיו גורמים לרופא סביר לחשוד במחלה הנדירה.

באותו מקרה לא הוכח כי לפני ההידרדרות עמדו בפני רופאי השיניים תמרורי אזהרה שחייבו אותם לחשוד בזיהום הנדיר, שהיה מסוגל להתפתח ולהתפשט במהירות רבה. חומרת התוצאה המאוחרת לא הוכיחה שכך נראה מצבו של המטופל גם בבדיקות המוקדמות.

סרטן נדיר בצוואר הרחם – נקבעה התרשלות באבחון

בע״א 8591/06 נדון מקרה של פתולוג שלא אבחן סוג נדיר של סרטן בצוואר הרחם וקבע כי מדובר בזיהום בלבד.

בית המשפט הדגיש כי לא כל טעות באבחון מחלה נדירה מהווה רשלנות. למרות זאת, בנסיבות אותו מקרה נקבעה אחריות משום שהפתולוג הכיר את המחלה הנדירה ואת הקושי להבדיל בינה לבין זיהום, ידע שהדגימה שהועברה אליו מוגבלת והיו בפניו סימני אזהרה שהצדיקו זהירות נוספת.

הוא לא בחן מחדש את הדגימה, לא ביקש דגימה רחבה יותר ולא התייעץ עם עמית מומחה. לכן לא עצם החמצת המחלה הקימה את האחריות, אלא ההתעלמות מהאפשרות האבחנתית ומהפעולות שניתן היה לבצע כדי לברר אותה.

שחפת שהסתבכה לדלקת קרום המוח – התביעה נדחתה

בת״א 39638-09-20 פלוני נ׳ מכבי שירותי בריאות נדונה תביעה של צעיר שאובחן תחילה עם דלקת ריאות ובהמשך התברר כי לקה בשחפת שהסתבכה לדלקת קרום המוח.

בית המשפט בחן את התנהלות קופת החולים ובית החולים לפי הנתונים שעמדו בפני הצוותים בזמן אמת. בנסיבות המקרה נקבע כי האבחנות הראשוניות והבירור המדורג של האפשרויות השכיחות יותר היו סבירים וכי לא הוכח שבשלבים המוקדמים היו נתונים שחייבו לחשוד דווקא בשחפת ובסיבוך הנדיר שלה. התביעה נדחתה.

שלושת המקרים ממחישים את העיקרון המרכזי: הנדירות אינה מכריעה את התביעה לכאן או לכאן. השאלה היא האם היו תמרורי אזהרה קונקרטיים, כיצד הגיב להם הצוות הרפואי ומה היה ניתן למנוע באמצעות פעולה סבירה.

מה צריך להוכיח בתביעת רשלנות רפואית בגין אבחון מאוחר?

אין די להוכיח שהמחלה הייתה קיימת לפני המועד שבו אובחנה. על התובע להוכיח כמה רכיבים נפרדים.

התרשלות בתהליך האבחון

יש להראות מה היה ידוע לצוות הרפואי בנקודת הזמן הרלוונטית, מה הייתה האבחנה המבדלת הסבירה ואיזו פעולה רופא סביר היה מבצע.

הטענה צריכה להיות קונקרטית. לא די לומר כי “היה צריך לבדוק יותר”. יש להסביר איזו בדיקה, הפניה, התייעצות או פעולת מעקב הייתה נדרשת ומדוע.

קשר סיבתי בין האיחור לבין הנזק

גם אם הוכחה התרשלות, יש להראות כי אבחון מוקדם יותר היה עשוי לשנות את התוצאה.

יש לבחון:

* מתי ניתן היה להגיע לאבחנה באופן סביר;
* איזה טיפול היה ניתן באותו מועד;
* האם הטיפול היה מונע את התקדמות המחלה;
* האם ניתן היה להסתפק בטיפול פחות אגרסיבי;
* האם היה נמנע נזק נוירולוגי, תפקודי או אחר;
* האם סיכויי ההחלמה או ההישרדות נפגעו בשל האיחור.

כאשר המחלה הייתה גורמת לאותו נזק גם אילו אובחנה מוקדם, לא יתקיים קשר סיבתי מלא בין האיחור לבין הנזק.

נזק שנגרם עקב האיחור

הנזק עשוי לכלול החמרת המחלה, צורך בניתוח או בטיפול אגרסיבי יותר, אובדן אפשרות טיפולית, נכות, פגיעה בכושר העבודה, הוצאות רפואיות, עזרה מצד בני משפחה, כאב וסבל ופגיעה באיכות החיים.

הפיצוי אינו ניתן בשל עצם הטעות, אלא בשל הנזק שנגרם כתוצאה ממנה.

מה חשיבותה של הרשומה הרפואית?

בתביעות איחור באבחון, הרשומה הרפואית היא אחת הראיות המרכזיות. באמצעותה ניתן לבנות ציר זמן ולבדוק אילו תלונות נמסרו, אילו ממצאים נמצאו, אילו אבחנות נשקלו ואילו הנחיות ניתנו.

היעדר תיעוד אינו מוכיח אוטומטית שהטיפול היה רשלני. עם זאת, חסר ברשומה עלול לגרום נזק ראייתי ולהביא, במקרים המתאימים, להעברת נטל השכנוע ביחס לעובדות שלא תועדו ושלא ניתן עוד לבררן.

גם כאשר הנטל מועבר, עדיין יש לבחון את יתר רכיבי התביעה, ובהם ההתרשלות, הקשר הסיבתי והנזק.

אילו מסמכים חשוב לאסוף לפני בדיקת התביעה?

לצורך בחינת תביעת רשלנות רפואית באיחור באבחון מחלה נדירה, חשוב לאסוף את מלוא התיעוד ולא רק את המסמך שבו נרשמה האבחנה הסופית.

בין המסמכים הרלוונטיים:

* התיק המלא מקופת החולים;
* גיליונות חדר מיון ואשפוז;
* סיכומי ביקור אצל מומחים;
* תוצאות בדיקות דם ומעבדה;
* דוחות הדמיה והצילומים עצמם;
* תוצאות ביופסיות, פתולוגיה, תרביות ובדיקות גנטיות;
* הפניות, מרשמים והמלצות למעקב;
* פירוט התרופות ומועדי החלפת הטיפול;
* תיעוד של פניות טלפוניות או מקוונות;
* מסמכי שיקום, נכות ואובדן כושר עבודה;
* תלושי שכר וראיות להפסדים כלכליים.

לאחר איסוף החומר יש לבנות ציר זמן מדויק: מתי החלו התסמינים, מתי נערכה כל פנייה, מה נמצא בכל בדיקה, האם חל שיפור, מתי הופיעה החמרה ומתי אובחנה המחלה בפועל.

מדוע תביעות בגין מחלות נדירות הן תביעות מורכבות?

הקושי בתביעות אלה נובע מכך שלא די להראות שהמחלה הוחמצה. יש להבחין בין קושי רפואי אמיתי לבין כשל בתהליך קבלת ההחלטות.

לעיתים המחלה נדירה מאוד, אך קיימים סימנים אופייניים שהיו צריכים לעורר חשד. במקרים אחרים המחלה אומנם הייתה קיימת, אך הופיעה באופן בלתי רגיל ולא ניתן היה לזהותה בשלב מוקדם באמצעים סבירים.

בנוסף, נדרש בדרך כלל מומחה רפואי בתחום המתאים שיבחן לא רק את האבחנה הסופית, אלא גם את דרך החשיבה שהייתה נדרשת בכל שלב. בתיק הכולל כמה מוסדות רפואיים או כמה תחומי מומחיות, ייתכן שיידרשו חוות דעת ממספר מומחים.

הבדיקה המשפטית צריכה להיות זהירה ומאוזנת: לא להטיל אחריות רק משום שהתוצאה קשה, אך גם לא לקבל את נדירות המחלה כתשובה אוטומטית כאשר היו סימנים ברורים שהצדיקו בירור.

שאלות נפוצות

האם כל אבחון שגוי של מחלה נדירה מצדיק תביעה?

לא. צריך להוכיח שהטעות נבעה מהתנהלות שאינה סבירה ולא רק מקושי אבחנתי אמיתי. יש לבחון אם הרופא התייחס לממצאים, ערך אבחנה מבדלת מתאימה ופעל בהתאם לידע שהיה קיים באותה עת.

האם רופא משפחה חייב להכיר כל מחלה נדירה?

לא. אין ציפייה שרופא יחשוד בכל מחלה נדירה בכל ביקור. כן מצופה ממנו לזהות כאשר המצב אינו מתפתח כצפוי, להתייחס לתמרורי אזהרה ולהפנות למומחה או להרחיב את הבירור במקרים המתאימים.

האם כמה ביקורים חוזרים מוכיחים שהייתה רשלנות?

לא בהכרח. בית המשפט בוחן את תוכן הביקורים ואת השינויים במצב. פניות חוזרות הכוללות החמרה, כישלון טיפולי או ממצאים חריגים עשויות לחייב בירור שונה מפניות שבהן חל שיפור.

האם חוסר תגובה לתרופות נחשב תמרור אזהרה?

היעדר שיפור עשוי להיות תמרור אזהרה, במיוחד כאשר הטיפול שניתן אמור היה לתת מענה לאבחנה שנבחרה. עם זאת, יש לבחון את משך הטיפול, ההיענות אליו והמהלך הצפוי של המחלה.

האם אי־הפניה למומחה היא רשלנות רפואית?

הדבר תלוי בנסיבות. אי־הפניה עשויה להיחשב רשלנית כאשר קיימים ממצאים שהרופא אינו יכול להסביר, החמרה מתמשכת או צורך בבירור החורג מתחום מומחיותו.

האם מספיק להוכיח שבדיקה מסוימת הייתה מגלה את המחלה?

לא. יש להוכיח לא רק שהבדיקה הייתה מסוגלת לגלות את המחלה, אלא שרופא סביר היה צריך להפנות אליה באותה נקודת זמן. בנוסף, יש להראות שאבחון מוקדם היה משנה את הטיפול או מצמצם את הנזק.

האם חוסר ברישום רפואי מוכיח רשלנות?

לא באופן אוטומטי. רישום חסר עשוי להקשות על בירור העובדות ולהעביר את נטל השכנוע בנושאים מסוימים, אך אין בכך לבדו כדי להוכיח את כל יסודות התביעה.

האם ניתן לתבוע גם כאשר אין נכות קבועה?

ייתכן שכן, אם נגרם נזק ממשי עקב האיחור, כגון טיפול מיותר, אשפוז ממושך, ניתוח, הפסדי שכר או כאב וסבל. עם זאת, יש לבחון האם היקף הנזק מצדיק כלכלית ניהול תביעה מורכבת וחוות דעת רפואיות.

סיכום: נדירות המחלה אינה פוטרת מבירור – אך האיחור לבדו אינו מוכיח רשלנות

רשלנות רפואית באיחור באבחון מחלה נדירה אינה נקבעת לפי עצם העובדה שהאבחנה התגלתה באיחור. היא נקבעת לפי איכות תהליך האבחון והתגובה של הצוות הרפואי לנתונים שעמדו בפניו בזמן אמת.

בתחילת הדרך יהיה לעיתים סביר לבדוק את המחלות השכיחות. אולם כאשר הטיפול אינו מועיל, התסמינים נמשכים, מופיעים ממצאים חריגים או שהאבחנה אינה מסבירה עוד את מצב המטופל, נדרשת חשיבה מחודשת.

תביעה מבוססת תידרש להראות כי היו תמרורי אזהרה שחייבו בירור נוסף, כי הצוות הרפואי לא פעל כפי שרופא סביר היה פועל וכי אבחון מוקדם יותר היה מונע את הנזק או מצמצם אותו.

אם מחלה נדירה אובחנה רק לאחר תקופה ממושכת של פניות חוזרות, טיפולים שלא הועילו או בדיקות חריגות שלא זכו להתייחסות, נכון לבחון את התיק הרפואי המלא לפני שמסיקים אם מדובר בקושי אבחנתי סביר או ברשלנות רפואית.

משרד עורכי הדין שרון כהן ושות׳ עוסק בבחינת תביעות רשלנות רפואית מורכבות, תוך ניתוח משולב של הרשומות הרפואיות, הפסיקה והקשר שבין האיחור באבחון לבין הנזק שנגרם.

המאמר נועד למסירת מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי או רפואי. כל מקרה מחייב בדיקה פרטנית של התיעוד הרפואי, מועדי הטיפול וחוות הדעת המקצועיות.